בפסק דין זה בית המשפט בחן את מחויבותה של מועצה מקומית לחופש הדת ולשוויון כלפי כל הזרמים וקבע כי המועצה המקומית חייבת להסכים להשכיר מבנה ציבור שברשותה המושכר לכל דורש לטובת תפילה של קבוצה רפורמית שביקשה לשכור את המבנה.
בית המשפט ציין כי חופש הדת והפולחן הובטח לכל אזרח במדינת ישראל עוד בהכרזת העצמאות, והוא מהווה את "אחת מחירויות הפרט המובטחות לו בכל משטר דמוקרטי נאור".
המועצה המקומית, כגוף שלטוני, אינה מוסמכת לקבוע האם בית הכנסת הקיים מספק את צרכי הדת של התושבים. רק התושבים עצמם זכאים וחייבים לקבוע עבור עצמם בעניין זה. דת ופולחן הם דברים שבלב ושבאמונה ולכן אינם נמדדים בקנה מידה אובייקטיבי, אלא מסורים לבחירתו של כל פרט.
בית המשפט לא קיבל את הטיעון בדבר הפגיעה ברגשותיהם של המתנגדים לקיומה של תפילה רפורמית בכפר. הוא קבע כי אין לרגשות המתנגדים משקל גדול יותר מאשר לרגשות העותרים, המבקשים להתפלל כאמונתם.
